המסע שלי בעולם האמנות התחיל כמעט במקרה, אך מהר מאוד הפך לחלק בלתי נפרד ממי שאני. עוד בשנים הראשונות, מצאתי את עצמי נשאב אל הקסם שבציור – קווים עדינים שנולדים על הדף, צבעים שנפגשים ומשתלבים, והיכולת להעביר רגש ומחשבה דרך משיכות מכחול. הציור היה עבורי שפה חדשה, כלי לביטוי עצמי, חלון דרכו יכולתי לשתף את העולם בעולמי הפנימי.

ככל שצברתי ניסיון והעמקתי בעשייה האמנותית, התחלתי לחפש בכל ציור את הממד הנוסף, את האפשרות לגעת בצופה לא רק דרך העין אלא ממש לעורר תחושה פיזית, כמעט מוחשית. הרגשתי שהדמויות והצורות שאני יוצר מבקשות לצאת מהדף, לפרוץ את המישור הדו־ממדי ולהפוך לנוכחות ממשית בחלל.

בשלב זה הרגשתי שהנייר כבר לא מספיק לי, שהמסגרת לפעמים מגבילה את היצירה, שהאמנות אינה חייבת להישאר כבולה לכלי אחד בלבד, ושאפשר לפרוץ את הגבולות המוכרים. התחלתי לשלב בין היצירה עצמה לבין המרחב שסביבה – מיזוג שבו הנוף "גולש" מהקנבס, פורצים החוצה ומתמזג עם הקירות מאחוריו. כך, התמונה מקבלת חיים חדשים וחוצה את קו הגבול שבין הדמיון למציאות.

עם השנים, הבנתי שיצירות המכחול כבר לא מספיקות לי. רציתי להרגיש את היצירה בידיים, לגעת בחומר, לפסל את הצורה מתוך המחשבה. לאט לאט, הציור פינה מקום לפיסול – עולם תלת־ממדי שבו כל זווית, כל הצללה, כל טקסטורה מקבלת חיים משלה. החומרים, ובעיקר הברזל והמתכת, הפכו לבני שיח חדשים – קשוחים מצד אחד, אך מלאי פוטנציאל רך וחי מצד שני.

המעבר הזה מציור לפיסול לא היה ויתור על האחד לטובת האחר, אלא התפתחות טבעית – הרחבה של אותה תשוקה ראשונית ליצירה, אבל בממדים חדשים. היום, כשאני עומד מול פסל שנולד מתוך ידיי, אני רואה בו לא רק יצירה אמנותית, אלא גם המשך ישיר של הדרך שהתחילה עם קו עפרון פשוט על דף ריק.